אדר' סימונה בר שגיא

האדריכלית סימונה בר שגיא לא אוהבת לרוץ אחרי אופנות כי הללו חולפות. היא גם לא אוהבת את מגדלי הזכוכית העולים וצומחים בתל אביב. לדעתה, הם פשוט לא מתאימים לאקלים המזרח-תיכוני שבו אנו חיים. בעיניה מגדלי הזכוכית הם סמל לניכור לאנשים ולטבע והם גורמים קרינה קשה ואכזרית לכל הסביבה שלהם. הם בנינים ללא הקשר וללא התחשבות למה שסביב להם.

סימונה מעדיפה ארכיטקטורה שמתאימה יותר לבני אדם, עם קירות ההופכים את הבנין לאנושי ואינטימי, עם פתחים מוגדרים הממסגרים נוף באמצעות קיר אטום, זכוכית וחלון. ארכיטקטורה טובה היא אמנות בעיני סימונה, ומהי האמנות בארכיטקטורה? אנושיות, נחת והתלהבות, התקשרות עם הסביבה ועם הולכי הרגל והמשתמשים בבנין, התקשרות היוצרת תגובתיות.  ארכיטקטורה איננה מונומנט העומד לבדו אלא היא מקבלת תמיכה לקיומה מאנשים שסביבה. ככל שהארכיטקטורה נוגעת יותר באנשים וזוכה לתגובתם החיובית כך היא בעיני סימונה יותר ראויה לתואר אמנות. נקודה זו חשובה לסימונה מאד. היא נזכרת שבאחד הפרוייקטים הראשונים שלה כשהבנין התחיל להתרומם מהקרקע ברח' ישעיהו 42 נהגים היו עוצרים את המכוניות שלהם באמצע הרחוב כדי לראות, כדי לבוא ולטפס על הבנין. היו הרבה תגובות של "וואו" לאסתטיקה מאד גבוהה וזו נתנה רווח קבלני ליזם. כמובן שהחלקים השונים במבנה, המרצפות הטיח, החלונות, עשויים להיות זהים בשני בניינים אבל אחד יעשה "וואו" והשני לא – והסיבה לכך נעוצה כמובן בתכנון.

סימונה יצרה בנינים רבים בכל רחבי העיר תל אביב, אחוז גבוה מהם במרכז העיר.  היא מתכננת מתוך אהבה לפרוייקט ולאנשים שיתשמשו בו והיא יודעת מנסיונה שאנשים מגיבים לאנרגיה שהושקעה בתהליך. אנשים מגיבים לאיכות בתכנון ובעשייה. צעד חשוב בתכנון הבנין הוא להגיע אל המגרש עצמו ולחוש, למדוד ולנתח את פוטנציאל המגרש. יש לנתח בזהירות את מורכבות דרישות הלקוח אל מול צרכי הפרוייקט ומיצוי מקסימלי של האפשרויות הגלומות בתכנית בינוי ערים של המקום. חשוב כמובן גם שיהיו בידי האדריכל כל הכלים של המקצוע לשימושו באופן שיבחר. חשוב שהכלי יעמוד לרשות האדריכל ולא יהווה מטרה בפני עצמה.

לצערה של סימונה, הארכיטקטורה היא ענף שקורס בארץ וזוהי אחריותם של הארכיטקטים עצמם. ההתדרדרות ביחס לארכיטקטים ובשכרם החלה באמצע שנות השמונים, עם ההנחות שנעשו למשרד השיכון. עוד סוג של התבטלות נמצא לדבריה ברצון לחקות טרנדים בארכיטקטורה העולמית. חיקוי תמיד מבטל את הרגש והרגישות למגרש, לצרכים, לרצונות. כמובן שצריכים להיות מעודכנים לגבי מה שקורה בעולם אולם ההשפעה צריכה להיות במינון נכון. סימונה גם מתנגדת להבאתם של ארכיטקטים מחו"ל שאינם מכירים את ההיסטוריה והתרבות המקומיים.

בתור דוגמא לבנין שצומח באופן אותנטי מהמקום שלו מביאה סימונה פרוייקט שלה ביפו, בו היא גרה  כיום, בקומה העליונה עם מרפסת מדהימה הצופה אל יפו ואל הים. הדרישות היו ל56 דירות בבנין של 10 קומות מאחורי איזור המוסכים, מחוץ לחומות יפו, באיזור שגובל בשכונת הטמפלרים. לצורך הכנה לתכנון הפרוייקט הסתובבה סימונה בשכונה ובדקה את האלמנטים הקיימים: קשתות, מרפסות, צורות, חומרים. אלמנטים אלה שולבו בתכנון הפרוייקט החדש. השילוב היה מוצלח כל כך שאנשים רבים שאלו אותה אם הבנין שופץ, תחושתם היתה כאילו תמיד היה שם. הטלפונים זרמו אליה: איך לא ראינו את הבנין הזה קודם? הבנין תוכנן כך שלא יהיה נטע זר, למרות שהוא ענק באופן מוחלט ובודאי יחסית למקום בו הוא ניצב (7,000 מ"ר). הפרוייקט הושלם כאשר המיתון כבר היה בשיאו וכל היחידות בו נמכרו מיד. דוגמא נוספת להצלחה הוא בית ספר שבנתה סימונה בעזה. למרות שהוא ניצב בלב ההרס – הוא שמור כיהלום. הוא מטופח ומטופל ומקבל כבוד רב. זה מה שקורה לבנין שמדבר אל לב האנשים.

עצתה לארכיטקטים צעירים: קודם כל לימדו היטב את המקצוע. התמחו בכל החומרים ודעו מה אפשר להפיק מכל חומר. זיכרו שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אחרי שתשלטו היטב בצדדים הטכניים, הצדדים האמנותיים יופיעו ומעשי ידיכם יתקשרו עם האנשים. אהבו את המקצוע ואת העשייה בתחום. עיבדו מתוך מסירות למקצוע ולאנשים ומתוך תחושת שליחות. לכלכלה תמיד יהיו עליות ומורדות ובשביל לעשות כסף לא צריך ללמוד...